מנהלים "דחיינים" משלמים מחיר אישי כבד ויקר. אין מנהלים טובים שהם עצלנים ביסודם. עצלנים לא מגיעים לעמדות ניהול. היה ואתה או את מנהל/ת בדרגי הביניים ואו בדרגי הנהלה, תקציר המנהלים הזה מאד ידבר אליך. יתכן כי גם אתם נגועים במחלה הניהולית הכי מדבקת. "דחיינות ניהולית" המביאה אותכם לשלם מחיר יקר. מחיר מאד יקר בהיבט המקצועי, האישי והניהולי. היה ואתם מתכננים, אבל פעם אחר פעמם מעבירים משימות מהיום למחר, לשבוע הבא, ולאחרי החגים.. אתם סובלים מאחת מהמגפות הניהוליות של העידן המודרני במאה ה- 21.

מארק טוויין אמנם אמר בשנינות – "אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות מחרתיים" חשוב כי נדע שלתופעה מחיר יקר. דחיין ניהולי כרוני, מוטרד, לא מרוכז שמסתובב רוב הזמן כשעל כתפיו משקולת של טון… וענן כבד של מטלות מעל ראשו. אין לו היכולת להגיע לרגעים של מנוחה. כל הזמן מוחו טרוד במחשבות על המשימות שעדיין לא סיים וממתינות לו. הפחדים מציפים אותו  ומצפונו מייסר אותו. – לפעמים זה ממש מסוכן בריאותית.

מחיר הדחיינות

ליעקב, מנהל צוות ייצור, ולדוד, אחד מעובדיו, יש הסכם בלתי כתוב. הסכם דומה יש ליעקב עם ישי, מנהל הייצור במפעל. בכל פעם שהוא מטיל עליו פרויקט, הוא קובע דד ליין שבוע לפחות לפני התאריך האמיתי. דוד מנהל הייצור עושה אותו הדבר מול ראש הצוות שלו. כולם מכירים בשקר הלבן ולכולם נוח לעגל פינות. היחידי שבבסיסו אינו דחין הוא דוד. יעקוב ומנהלו ישי, דחיינים כרוניים. הם מצאו כאילו פתרון המאפשר להם לשרוד? האם הסיפור מוכר לכם? שניהם כמנהלים בתחילת דרכם מזוהים ככאלה שמשאירים את הכול לדקה ה- 90. לעומתם דוד, אחד מעובדיו של יעקוב, בדיוק ההפך מהם. דוד מצא פתרון לשרוד את מנהליו הדחיינים.

דחיינות אינה גזירת גורל

לאחרונה נחשפתי לספרו של ד"ר פירס סטיל, מומחה לפסיכולוגיה ארגונית מקנדה, מכיר היטב אנשים דחיינים. הספר The procrastination equation רב מכר עולמי שתורגם ל־14 שפות והופיע בהוצאת מטר בעברית תחת השם "דחיינות" ד"ר פירסט קובע בספרו כי: "דחיינות היא תופעה שממנה סובלים רוב האנשים בעולם", גם מנהלים בדרגות השונות אני מוסיף. בשאלונים שביצע מול מאות אנשים ומנהלים עולה כי למעלה מ- 95% מהנשאלים מודים שהם דחיינים. רבע מהם אף מגדירים עצמם דחיינים כרוניים. מתברר כי, רובנו סובלים מהתופעה והיא חוצה מגדר וגיל – אם כי נשים דוחות פחות מגברים (46% מול 54%) ומבוגרים דוחים מעט פחות מצעירים. הבשורה הטובה היא שדחיינות אינה גזירת גורל.  אפשר להתגבר עליה מציין פירסט בספרו.

להתגבר על הפחדים

החודש משפטי המופת העוסקים בנושא והשאירו בי חותם קשורים לתחום של חתירה למצוינות ועמידה בלו"ז. האם לא הגיע הזמן לבחון דרכים יעילות וטובות יותר לגיוס מנהלים ועובדים בכירים, דוח איתור אותם מנהלים ועובדים העשויים להיות דחיינים? או במצב הגרוע יותר עצלנים? הפתגם הראשון שמתחבר לנושא עוסק בפחד הגורם לשיתוק. בפרפקציוניזם המונע עשייה. פרדריך שילר מבטא זאת בפשטות  "המרבה לחשוש ימעט לעשות ". פרידריך שילרהמשפט השני של רובין שארמה מסביר עד כמה הדחיינות לא פעם מבזבזת אנרגיה לריק. המשפט הבא מראה עד כמה נחוצה נחישות לא לדחות משימות, משמעת יצירתיות ועבודה קשה להצלחה "  • המקום בו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך". רובין שארמה.  נדמה לי כי משפטים אלה והמשכו של המאמר, מדגישים את המחיר הכבד שמנהלים דחיינים משלמים.

דחיינות היא מצב נפשי, לא עצלנות

מתברר כי דחיינות הינו מצב נפשי ודפוס התנהגות מושרש. פעמים מתברר כי דחיינות אינה פעולה רציונלית כלל. קל לבלבל בין דחיינות, דחייה ועצלנות, אלא שמדובר בשלוש תופעות שונות. בעוד דחייה היא החלטה רציונלית – יש לי עכשיו כמה מטלות שונות, ואני אדחה אחת כדי להספיק את האחרות – הרי שדחיינות ודחיינות ניהולית בעיקר היא החלטה לא רציונלית בעליל. למשל אנו יודעים שעלינו לבצע את המטלה הזאת, ושאם לא נעשה זאת עכשיו היא תפגע באיכות חיינו, ובכל זאת אנו נפעל להשלמתה בדקה ה- 90. עצלנות ניהולית או עצלנות ככלל היא כבר משהו שונה לחלוטין: בעוד שהדחיין מבצע לבסוף את המטלה, הרי שהעצלן פשוט לא משלים אותה. לכן שוב אני מבקש להדגיש כי לא תמצאו  מנהלים טובים עצלנים. עצלנים לא מגיעים לעמדות ניהול.

כיצד נלחמים בתופעת הדחיינות

האם כמנהלים צריך להשקיע מאמצים בהתגברות על דחיינות? הרי בסופו של דבר כמנהלים דחיינים אנו יודעים כי המשימות מבוצעות. המחיר האישי והנפשי ובסוף גם הבריאותי כבד. כבד ויקר. בהתחלה כמנהלים הסובלים מדחיינות אנו מרגישים כי הזמן בידנו. אנו משוכנעים כי בקלי קלות נתמודד עם המשימה. הזמן לא מהווה עבורנו המנהלים הדחיינים סיבה מספקת להתחיל במשימה. אנו יודעים להסביר מדוע לא חשוב להתחיל היום.. אפשר לדחות זאת לשבוע הבא. פה מתחילים ייסורי המצפון והרמייה העצמית של מנהלים דחיינים. כאן נכנסת לתמונה ההחלטה הלא רציונאלית של המנהלים הדחיינים. המחיר הכבד מגיע בסוף. כשמבינים שאין ברירה אלא לצלול לעשייה, הם מתמלאים בפרץ אנרגיה עצום – יש אפילו אנשים שמכורים לזה. מכורים ללחץ, לדפיקות הלב המואצות, להתמכרות לקפה כחלק מהמלחמה שלהם לעמוד במשימות בדקה ה- 90. הם משלמים מחיר יקר, משפחתם גם ובעיקר העובדים שלידם.

הילחמו בתופעת הדחיינות

אין להתייחס לדחיינות בסלחנות. מנהלים הסובלים מתסמונת הדחיינות הכרונית הם מנהלים מוטרדים שמסתובבים עם עננה כבדה של ספקות מעל לראש. אין להם רגעי מנוחה שלמים, הגוף ובעיקר המוח לא מסוגלים להתנתק מהלחץ של אי התחלת המשימות בזמן. מדובר בסביבת חיים לא נעימה, בלחץ נפשי קבוע, בבית ובעבודה היכול לגרום לנזקים בריאותיים כבדים. התסכול לא בריא לאף אחד ותוסיפו לו את אלמנט הלחץ ותגיעו מהר מאד לצריכת כדורי הרגעה? – לפעמים זה ממש מסוכן. מתברר כי ההסבר הפסיכולוגי הנפוץ לתופעת הדחיינות הוא נטייה לפרפקציוניזם – לא פרפקציוניזם טהור.

עצלנים לא מגיעים לעמדות ניהול.

לכאורה, הדחיינים חוששים שלא יעמדו בסטנדרטים הגבוהים שהציבו לעצמם ולכן מהססים להתחיל במשימה. מתברר כי דווקא אצל פרפקציוניסטים מתגלה שיעור נמוך מאוד של נטייה לדחיינות. כחלק מהשאיפה לשלמות, הפרפקציוניסטים מעדיפים להתחיל בביצוע מוקדם ככל האפשר. סטיל בספר שלו טוען שהדחיינות נובעת דווקא מאימפולסיביות – חוסר יכולת להתמיד בעשייה של דבר אחד, בשל נטייה להסחות דעת מרובות – שגוברת והולכת.

המודעות לבעיה – תחילת הפתרון

מתברר כי במאה ה- 21 "רעשי הרקע" הולכים וגוברים בגלל שיש יותר כלים שמסייעים בדחייה. תופעת הדחיינות מתעצמת לממדי מגיפה, מסכם סטיל. האם נכון מבחינת הארגון לבחור בקצה השני של סקלת המנהלים? במנהלים האובססיביים? דעתי האישית כי גם במקרה הנ"ל יש לשאוף ולאתר את המנהלים והעובדים הנמצאים במרכז הסקלה. לא דחיינים ולא אובססיביים. היה ואיתרתם כי בארגון אצלכם כמה מנהלים ועובדים הסובלים מדחיינות, הכיצד תתמודדו איתם? הכלים והמתודולוגיה באים מעולמם של האלכוהוליסטים.

אמצו כלים להתמודד בדחיינות

הצעד הראשון מודעות. ברגע שזיהית את התכונה אצל העובדים והמנהלים, אפשר להתגבר עליה בקלות יחסית בעזרת טכניקות שניתן לאמץ. עם זאת, מודעות היא הצעד הראשון. כמו נרקומן, או האלכוהוליסט גם הדחיין צריך להגיד לעצמו "אני דחיין", ואני רוצה להילחם בזה. מצאו את הטכניקות שבאפשרותכם ללמד מנהלים ועובדים דחיינים בארגון שלכם. נסו לעזור להם להבין עד כמה קשה הפגיעה האישית בהם. העניקו להם כלי תכנון ובקרה. היו תמיד עם היד על הדופק והעבירו מידע ושיטות שעבדו אצל אחרים. המטרה של כולנו לחיות חיים מאוזנים, להגיע למיצוי מלוא הפוטנציאל האישי והמקצועי, מבלי. לשלם את מחיר הדחיינות היקר מנשוא. אל תיתנו לדחיינות להפריע לכם בכך