"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה. אני רוצה הכול הכי טוב, הכי הרבה…אבל איפה אני, ואיפה כולם? איפה אני, איפה כל העולם"? כולנו מכירים את הקלסיקה של יהודה פוליקר ("אני רוצה גם", יהודה פוליקר ויעקב גלעד)

מי מאתנו לא עובר משברים בעבודה? האם אתם באמת חושבים כי כולם מסביבכם מאושרים לחלוטין בתחום העיסוק והעבודה שלהם? האם ייתכן כי גם אלה אשר עוסקים בעבודות מדהימות יכולים להרגיש תסכול? האם נהג מרוצים בפורמולה 1 מרגיש תמיד כי הוא עושה רק את הדברים שמעניקים לו סיפוק וריגוש? האם עבודתו של מנתח לב תמיד גורמת לו אושר ותחושת הצלחה?

הכיצד הוא מתמודד עם כישלונות ושחיקה? אנו כבני אנוש נולדנו לכבוש, להשיג ולא להסתפק במה שיש לנו. מרביתנו נמצאים בחיפוש מתמיד אחרי ריגושים ועניין בתחום העיסוק שלנו ובמקום עבודתנו. יחד עם זאת, המינון בין תחושת התסכול והשחיקה לבין תחושת ההצלחה והסיפוק מהווה פקטור חשוב בהתמודדות היומיומית.

הדחף לכבוש ולהשיג עוד ועוד

גם כמנהלים, החיים שלנו בדרך כלל פשוטים. אנו מסתגלים לשגרת היומיום. אנחנו מתרגלים לעיר שאנו גרים ומאד קשה לקבל החלטות על מעבר ממנה, נשארים עם אותם חברים גם אם הם פחות מעניינים אותנו, קשה לנו להתחבר לשירים חדשים, תמיד חוזרים לאותם השירים שעליהם גדלנו. קל לנו להתרגל לדברים הטובים שיש לנו, לבתים המפוארים שבנינו בעשר אצבעות, למערכות הזוגיות שיש לנו, חלקן טובות חלקן פחות, ובדרך כלל קשה לנו להשתנות, ולו רק בשוליים.

בעולם העבודה והקריירה וכמנהלים, מתברר כי אחרי שאנו משיגים יעד, קיימת תחושה של התעלות ושביעות רצון אבל תוך פרק זמן קצר אנו מחפשים את היעד הבא לכיבוש. מתעוררת תחושה שאיננו יכולים להסתפק במה שכבר השגנו ואנו צריכים למצוא משהו גדול יותר ממה שכבר יש לנו. הציפייה רק עולה ותחושת חוסר הסיפוק חוזרת. חוזרת בגדול. עלינו ללמוד כיצד להתמודד טוב יותר עם התופעה.

לשאוף ליותר זה דבר חיובי

לתופעה המוצגת כאן יש שתי פנים. היא יכולה להיות מאד מבלבלת ומטעה. במהלך שנות עבודתי כמוביל תהליכי שינוי וצמיחה ותוך כדי עבודה עם מנכ"לים והנהלות נפגשתי עשרות פעמים עם מנהלים בדרגות השונות ש"הרגו את עצמם" במרוץ האין סופי לכבוש את היעד הניהולי הבא, יעד שאולי יביא להם תחושת סיפוק חדשה ושלווה. אבל לא פעם המצב הביא אותם להיפך הגמור והם מצאו את עצמם עוד פחות מסופקים ומרוצים. רובנו מתבלבלים עם המאבק האין סופי לחפש את "הדבר המרגש הבאה. מחיר יקר ומלווה בבזבוז אנרגיות לחינם.

המרוץ המטורף אחר היעד הבא גורם לא פעם לרבים מאתנו לאבד את המיקוד, להתבלבל בין העיקר לטפל. עם כל זאת, אין כוונתי לבטל את השאיפה של כולנו ליותר. חשוב מאד להעלות את ה"רף" פעם אחר פעם, לשאוף ליותר זה דבר חיובי. כל זאת רק אם המטרות שהצבנו לעצמנו כעובדים וכמנהלים יגרמו לנו להיות שלמים ושלווים יותר ולפרקי זמן ארוכים יותר. יש למצוא את שביל הזהב בכל פעם שאנו מתחילים את המסע לכיבוש היעד הבא בכדי להימנע מלעשות טעויות בניהול נכסי הקריירה שלנו לטווח הארוך.

האם המחיר שמשלמים לא יקר מידי?

אם היינו מסתפקים במטרות שהשגנו כבר, כנראה שהחברה שלנו לא הייתה מתקדמת יותר מדי. אבל מנגד, כאשר אנו שועטים קדימה לכיבוש היעד הבא, אנו לא תמיד מספיק ערים לסכנות ולמחיר שאנו עשויים לשלם. כמנהלים וכבעלי תפקידים בכירים, בכל תפקיד חדש שקיבלנו, אנחנו חווים "אינפלציה" בשביעות הרצון שלנו, יש תחושה של אופוריה. בדרך כלל עם כניסה לתפקיד חדש, תשומת הלב שלנו מתמקדת במה שאנחנו אוהבים בעבודה החדשה, באתגרים ובעיקר בתחושת כיבוש היעד.

אנו חווים חוויות חדשות וחשים שפע רגשות חיוביים. מתברר כי אצל רבים מהמנהלים התחושות החיוביות מתחלפות במהרה. במהלך הזמן, תחושות הישג והצלחה מפנות את מקומן לטרדות היומיומיות, לעבודה שבשגרה. פעמים רבות אנו לא מבינים ממה התרגשנו. בשלב הזה מתחילה המטוטלת לנוע. אנו מתחילים להרגיש שמגיע לנו יותר. הרף הפרטי שלנו עולה ועולה ואנחנו רוצים עוד ועוד. כך, אנחנו לעולם לא נמצא את עצמינו מרוצים ממה שיש לאורך זמן, גם אם באופן אובייקטיבי אנו נמצאים בתפקיד נחשק שנותן לנו את האפשרות למצות את מלוא היכולות והכישרונות שלנו.

כיצד מתמודדים עם הרצון לקפוץ מתפקיד לתפקיד?

אין זה סוד כי התופעה טבעית לחלוטין, אבל אנו יכולים וצריכים לווסת אותה ולקבוע את מימדיה כך שלא נאלץ לשלם מחיר כבד פעם אחר פעם. אנו מתמודדים עם דיסוננס לא פשוט – כמנהלים, ככל שאנחנו משיגים יותר, אנחנו שמחים יותר לטווח הקצר. מצד שני, ככל שיש לנו יותר, אנו רוצים יותר ולכן חושבים כי מגיע לנו להיות מאושרים עוד יותר. שאלת מיליון הדולר היא – כיצד נמנע מעצמנו לקחת את העבודה כמובנת מאליה? כיצד נלמד לרסן את התופעה הטבעית הזאת הקיימת בכל אחד מאתנו?

מהניסיון שצברתי בפעילות מול עשרות רבות של מנהלים והנהלות מתברר כי יש דרכים לרסן את התופעה. מצ"ב מספר נקודות למחשבה:

  • רסנו, הכניסו לפרופורציה הנכונה את רמת השאיפות והציפיות. התמקדו "בכאן ועכשיו", ביתרונות ובתועלות שאתם חווים. הכוונה אינה לשאוף לפחות אלא לרסן את העלייה המתמדת ברמת הציפיות כך שלא יגיעו לנקודה שבה כבר לא ניתן יהיה לספק אותן.
  • נסו לחוות פעם אחר פעם מחדש את הטוב המצוי בשגרה. הזכירו לעצמכם מידי פעם את החיים באתגר הקודם שהשגתם. חפשו סיבות אמיתיות להעריך את מה שיש לכם.
  • הכירו תודה על מה שהשגתם, על המעמד והתפקיד שהגעתם אליו. התבוננו ואתרו את הצדדים הטובים שבעבודה הנוכחית שלכם. הסתכלו מסביבכם ותראו את אותם אלפי אלפים שהיו שמחים להגיע למקום שלכם. ציפיות גבוהות ותזזיתיות פוגעות ביכולת שלנו להעריך, כי אנחנו חושבים שמגיע לנו יותר.
  • השתדלו לשנות את נקודת המבט על היומיום שלכם כמנהלים. האושר והסיפוק לא תמיד נמצא אצל האחרים העסוקים בתפקידים הנראים לנו הרבה יותר מעניינים ואטרקטיביים. בכל מקצוע, מסעיר ומרגש ככל שיהיה, יש את אותן תקופות לחץ ושחיקה של השגרה.
  • אמצו את השיטה האומרת: היה וזה היום האחרון בחייכם, האם גם אז הייתם מחליפים עבודה? התבוננו על העבר הלא רחוק שלכם וזהו שוב את אותם היתרונות שהביאו אתכם לשאוף להשיג את העבודה הנוכחית. יש סיכוי כי תצליחו כמנהלים ובני אנוש להעריך את מה שיש לכם.
  • מצאו את האיזון הנכון. חשוב להבין, כי מטרות שאפתניות וציפיות גבוהות הן קריטיות להישגים וביצועים טובים של מנהלים מצטיינים. הן מעלות את הסיכוי שלנו להצלחה. מטרות שאפתניות יכולות לקדם ביטחון עצמי, להניע מאמצים ולייצר נבואות המגשימות את עצמן. לכן, יש חשיבות גדולה למציאת האיזון הנכון בין השאיפות לבין חיי היומיום.
  • למדו מההיסטוריה האישית שלכם. מציע כי יהיה נכון לבדוק את ההיסטוריה של מעבר מעבודה לעבודה, ממערכת יחסים אחת לשנייה או מתחביב אחד לאחר. בהסתכלות מפוכחת ניתן ללמוד לא מעט ולהחליט להימנע מטעויות שביצעתם בעבר.
  • האם נדמה לכם שחייו של במאי סרטים נוחים ופשוטים יותר משלכם? האם חשבתם כיצד מתמודד רופא אונקולוג עם מצב שבו אין הוא יכול להציל חיים? או האם אתם באמת חושבים כי מנהל הפיתוח העסקי בגוגל לא מרגיש לחץ ותסכול? יש לי סוד קטן לגלות לכם: כל אלו עבודות נהדרות, אך אתם כנראה רוצים להתעלם מהתובנה כי בכל מקצוע יש תקופות לחץ, שותפים אגרסיביים, תקופות מונוטוניות ושוחקות, נסיעות ארוכות וישיבות לא פרודוקטיביות.
  • מתברר כי היכולת שלנו להיות "מרוצים מעצמנו" ולהוקיר תודה על מי שאנחנו ועל כל מה שהשגנו מהווה בלם חיובי למרוץ האין סופי אחרי התפקיד הבא, אחרי הריגוש הבא. הערכה מחודשת של התפקיד הניהולי שלנו, הכרת תודה על הקריירה שלנו הן המפתח לרמות גוברות של סיפוק. במקביל, "שקיעה" אל תוך אזור הנוחות ללא כל שאיפות אינה הפתרון.

זאת ועוד. אני מבקש לקבוע כי למנכ"ל ולהנהלה יש אחריות לא קטנה בטיפול ומניעת הבעיה של "עזיבה וחיפוש הריגושים" בקרב Top Talents שמתאפיינים ברצון לנוע קדימה ולהתקדם. אשמח להרחיב על הניסיון המקצועי שלנו. ניתן לעשות זאת באמצעות מודעות לנושא ובניית תכניות הדרכה, העצמה וקידום כחלק מבניית אופק תעסוקתי ארוך טווח. בתחום טיפוח ההון האנושי ובניית תוכניות למנהלים עבור ה – Top Talents ובהובלת תהליכי שינוי וצמיחה בקרב הנהלות וארגונים. לחצו כאן בכדי – להכיר את העשייה המקצועית שלנו יותר לעומק